מדוע לזברות אין אולקוס?

 

סיפור שהותאם מהספר 
Mindfulness in 8 Weeks by Michael Chaskalson

אז למה זברות לא חולות באולקוס ? שאלה מעניינת, נכון ?

ב1994 הביולוג רוברט ספולסקי פירסם ספר בשם זה , מחקר על ההבדל בין חווית הסטרס של בני אדם וחווית הסטרס של בעלי חיים פראיים.

 

בואו נתבונן בשאלה מפרספקטיבה של קשיבות.

נדמיין עדר זברות במרעה אי שם בסוואנה באפריקה ורועה בנחת כשלהקת אריות מופיעה ומתחילה לעקוב אחריהם.

ברגע שהזברות מבחינות באריות הן נהיות פעילות מאוד. תהליכים נרו-ביולוגיים (שאנחנו חולקים איתם) מופעלים בעקבות הופעת הסכנה: הדופק שלהן עולה במהירות והן מתחילות לרוץ.

לעיתים הן יפעילו אסטרטגיות בריחה לא חברתיות, למשל לבעוט בזברה אחרת בכדי להאט אותה, מבחינת "עדיף שהאריה יתפוס אותה ואני אחמוק". אבל בדרך כלל הן מרוכזות לגמרה בבריחה מהסכנה!

לבסוף האריות יפילו זברה אחת ויתחילו לאכול וברגע זה כל עדר הזברות שניצלו נרגעת כאחת.

הסכנה עברה – אריות צדות רק בשביל לאכול לכן אחרי שהרגו זברה והתחילו לאכול הם לא מהווים איום. והזברות חוזרות לפעילות הרגילה והחביבה עליהם,

לאכילת העשב.
אבל אנחנו לא מתנהלים ככה. בחלקו בגלל שיש לנו (בניגוד לזברות) אונה קדמית מפותחת ומדהימה במוח שמאפשר לנו לדמיין ולחשב חשיבה מופשטת.

תוצר לוואי של היכולת המופלאה הזו היא שאנחנו יכולים לדמיין סכנות ולחשוב על סכנות, איומים וגורמי מתח אחרים משך הרבה זמן לאחר שהם חולפים בפועל.

אם הזברה הייתה דומה לנו מה שעובר בראש שלה היה אולי:

"וואוו, טוב, חמקתי הפעם. זה מעולה... אבל אלוהים! תראו את זבי המסכן ,הם אוכלים אותו! זה נורא! לא הכרתי אותו כל כך טוב אבל הוא היה באמת נחמד ועכשיו הם קורעים אותו! אולי לא הייתי צריך לעכב אותו....אבל אם לא הייתי מעכב אותו הם היו תופסים אותי! הוא היה מעכב אותי, אני בטוח... אז מה לעשות עכשיו? אני לא יכול להישאר כאן. יש כאן אריות! אני יודע שמספרים שאריות לא מסוכנות כשהם אוכלים. אבל – הם אריות! אוי לא...אני מת על העשב כאן. זה כל כך טעים ועסיסי. אבל אנ'לא יכול להישאר כאן, יש כאן אריות! ואם אני צריך ללכת איפה אמצא עשב לאכול? שאר הסוואנה העשב דל ולא טעים.... אבל אני לא יכול להישאר כאן, יש אריות. ואתה יודע שזה יכול היה להיות אני. יכולתי לשכב שם במקום זבי! או אלוהים אני לא יכול להישאר כאן אבל לאן אני אלך האריות יכולות להגיע לכל מקום..."

היכולת שלנו לדמיון ולהפשטה מאפשרת לנו להחזיק בדפוסי חשיבה לא יעילות כאלו הרבה זמן, גם כשגורם הלחץ שהפעיל אותם חלף. המערכת הביולוגית שלנו מגיבה למחשבות האלו כמו שהיא מגיבה לכל גורם לחץ חיצוני ומידי. חשיבה כזו מחזיקה את מערכת במצב fight/flight/freeze.

זברות נרגעות כשהסכנה חולפת, בני אדם מחזיקים בסכנה פעילה הרבה זמן לאחר שהסכנה בפועל חלפה.


 

בעזרת תרגול מדיטציית קשיבות אנחנו לומדים לזהות דפוסי חשיבה לא יעלות ולראות שהם רק מחשבות, לא מציאות, רק רגשות, רק דמיונות.

וכך יותר קל לנו לשחרר את תחושת הסכנה ולחזור לפעילות רגועה.